"מִלְחָמָה שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ, הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר". אם שירו של יהודה עמיחי היה נכתב היום, כנראה שהמשפט הזה היה מכוון למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אך "שיר ליל שבת" פורסם בשנת 1958. בשנה זו, הארץ היתה שקטה באופן יחסי (אחרי מלחמת סיני ולפני מלחמת ששת הימים), ואילו במזרח הרחוק התחוללה מלחמת הודו־סין (1946-1954) בין צרפת הקולוניאלית בשעתו, למורדים באזור וייטנאם. מדינת ישראל הצעירה התלבטה האם להצטרף והעדיפה לעמוד מנגד.
החיבור בין רכות האהבה ("הֲתָבוֹאִי אֵלַי הַלַּיְלָה?") לקשיחות המלחמה, ליוותה את חייו ושיריו של עמיחי לכל אורך חייו, כפי שסיפר לימים בריאיון להלית ישירון: "בגיל 18, אז התגייסתי לצבא הבריטי, ובאותה עת, גם האהבה הראשונה (לרות פולק, חברתו מלימודיו בתיכון הדתי בירושלים), לכן העניינים של מלחמה ואהבה תמיד קשורים אצלי בזכרון ובשירים".
בבית השני כותב עמיחי: "וְהַבַּיִת נִסְגַּר בָּעֶרֶב / עַל הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ". המשפט הזה מתמצת את אחת מן הביקורות הקבועות על עמיחי לאורך השנים. מבקרים התקשו לקבל את הנטייה של עמיחי לקבל את העולם על הטוב והרע שבו.
הבית השלישי מסתיים בשורות: "אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ – – / הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". הציטוט לקוח מתוך ספר בראשית פרק ב' (פסוקים שנקראים במהלך הקידוש בערב שבת): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".
כלומר מלאכת בריאת העולם הושלמה ולכן הרשה לעצמו האל לנוח ביום שבת ולהתבונן בסיפוק רב ביצירתו הגמורה. אלא שסיום השיר מרמז שאלוהים לא סיים את מלאכתו: "הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִם הִתְחִילוּ / שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר". השניים, זוג האוהבים, הם אלו שצריכים, באהבתם, להשלים את המלאכה הלא גמורה של אלוהים. מדוע? מכיוון שאלוהים ברא עולם נטול רחמים ורווי מלחמות. בהתמזגות השניים, הם אלו שינסו לסיים את המלאכה ולהשלים את בריאת העולם, לתקן את פגמיו ולשקם את אמון האדם בעולמו.
