"מַשַּׁק כַּנְפֵי עִתּוֹן" – על שיר אהבה קטן ויפהפה של עמיחי

"אַשְׁכִּים לְשַׁחֵד אֶת הַיּוֹם הַבָּא, / שֶׁיִּהְיֶה טוֹב אֵלֵינוּ". הציטוט הרומנטי והיפהפה הזה, סוגר את השיר הראשון במחזור של שישה שירים שהקדיש יהודה עמיחי לאשתו הראשונה, תמר הורן, כאשר הקשר ביניהם היה בראשיתו, סביב שנת 1948 הגורלית כל כך לישוב היהודי בארץ. השיר פורסם בספרו הראשון של עמיחי, 'עכשיו ובימים האחרים', בשנת 1955.

ההתרחשות המתוארת בשיר פשוטה ומובנת יחסית (לא כל כך אופייני לשירת עמיחי): לילה חורפי. עמיחי הצעיר (בשנות העשרים לחייו) שוכב לצד אהובתו שמתכוננת לשינה. לצידו עיתון עמוס חדשות דרמטיות. התחושה המעיקה של אי הוודאות, נרגעה קצת עם רדת הלילה והחלשות הגשם ("הַגֶּשֶׁם מְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט").

בימים ההם, חזרו הכתבים בעיתונים על הביטוי "משק כנפי ההיסטוריה" מכיוון שארועים הסטוריים התרחשו לנגד עיניהם בזה אחר זה ושיאם בהקמת מדינת ישראל במקביל למלחמה כוללת עם מדינות ערב.

אלא שעמיחי מתחכם ומחליף את המילה ״היסטוריה״ עם המילה "עיתון" ("לְיַד מִטָּתִי מַשַּׁק כַּנְפֵי עִתּוֹן") שכן "היסטוריה" היא מושג מופשט ואילו "עיתון" הוא מוחשי, ניתן למישוש. נוסף על כך, דפי העיתון הדקים אכן מזכירים כנפיים. וזהו אחד מהמהלכים החדשניים של עמיחי בשירה העברית – החדרת מילים מחיי היום יום, אל תוך שיריו, כמו למשל המילה "עיתון". בכך הוא תרם תרומה משמעותית להחייאת השירה העברית ולקרובה ללשון קוראיה (אך ספג גם לא מעט ביקורת על הנמכת השפה השירית).

נוסף על כך, עמיחי רומז שהעיתון, המסמל עבורו את הציונות, הלאומיות וחיי החולין המודרניים, הוא התחליף לדת, לאלוהים ולמלאכיו ("אֵין מַלְאָכִים אֲחֵרִים"). מאלוהים נפרד עמיחי כשהסיר את הכיפה וחיי כאדם חילוני, לקראת סיום לימודיו בתיכון הדתי בירושלים, למורת רוחם של הוריו שהמשיכו באורח חיים דתי. אמנם נפרד מאלוהים אבל ימשיך להתווכח איתו כל חייו ואת הנחמה ימצא…באהבת אישה, כפי שעולה משירי האהבה שלו, מהיפים בשירה העברית המודרנית.