בָּלָדָה עַל הַשֵׂעָּר הָאָרֹךְ וְהַשֵׂעָּר הַקָּצָר / יהודה עמיחי (1958)
שְׂעָרוֹ גֻּלַּח כְּשֶׁבָּא לַמַּחֲנֶה,
שְׂעָרָהּ נִשְׁאַר אָרֹךְ וּבְלִי מַעֲנֶה
"אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ בָּרַעַשׁ הַגּוֹבֵר".
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה. שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.
כָּל הַקַּיִץ הִתְאַמְּנוּ פְּרָחִים לִפְרֹחַ,
בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה הַסַּבְלָנִית; וְצָבְרוּ כֹּחַ.
"חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ. אֲבָל הָיִיתִי אַחֵר"
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה. שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.
הָרוּחַ שִׁבְּרָה אֶת הָעֵץ; הָעֵץ אֶת הָרוּחַ.
הָיוּ לָהֶם הַרְבֵּה אֶפְשָׁרוּיוֹת וּמְעַט זְמַן לָנוּחַ.
"הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד, בּוֹא הַבַּיְתָה מַהֵר".
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה. שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.
הָעוֹלָם הָיָה לָהֶם, כְּדִבּוּר לֹא־יָשִׁיר,
לֹא נוֹגֵעַ בָּהֶם. לְאַט הֵחֵלּוּ לָשִׁיר.
כִּוַּנְתִּי שְׁעוֹנִי. "מָתַי אַתָּה חוֹזֵר?"
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה. שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.
אַחֵר־כָּךְ שָׁתְקוּ, כִּצְעָדִים מִתְרַחֲקִים.
הַשָּׁמַיִם נִפְתְּחוּ. נִסְגְּרוּ סִפְרֵי חֻקִּים.
"מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?",
"מָה אַתָּה אוֹמֵר?"
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה. שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.
שירו של יהודה עמיחי, 'בָּלָדָה עַל הַשֵּׂעָר הָאָרֹךְ וְהַשֵּׂעָר הַקָּצֵר', עוסק בניסיון התמים של נערה ונער לחדש את הקשר עם שובו של הנער מהצבא, ככל הנראה משדה הקרב. המרחק שנפער ביניהם, מתואר דרך הבלטת השינוי בשיער ראשם, והשיח בניהם מגומגם וקטוע, חרש כמעט. הרעש הוא אולי רעש הפגזים המציף את זיכרונותיו של הנער.
עמיחי השתתף במלחמת השחרור ב 1948 ושירים רבים שלו מתעדים חווית הלם קרב. בשיר 'מֵאָז', הוא כותב: "נָשָׂאתִי אֶת חֲבֵרִי עַל גַּבִּי / וּמֵאָז אֲנִי חָשׁ אֶת גּוּפוֹ הַמֵּת תָּמִיד, / כְּמוֹ רָקִיעַ כָּבֵד עָלַי". ובשיר 'מָה לָמַדְתִּי בַּמִּלְחָמוֹת', מבקש עמיחי "לִצְעֹק אֱלֹהִים, בְּלִי לְהַאֲמִין בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִלּוּ הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ לֹא הָיִיתִי מְסַפֵּר לוֹ עַל הַמִּלְחָמָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא מְסַפְּרִים לַיֶּלֶד עַל זַוְעוֹת הַמְּבֻגָּרִים".
לעומת זאת, האהבה אצל עמיחי, ובשירים רבים כשהיא בראשית פריחתה, בשלב הקדם מילולי שלה, היא נחמת האדם והיחידה שיכולה להעיר את אלוהים מתרדמתו האדישה. ואכן, שירי האהבה של עמיחי ממלאים את החללים הדוממים שבין שירי המלחמה הרועמים שלו. "הַשָּׁעָה הַנּוֹחָה לְאַהֲבָה חֲדָשָׁה, הִיא אוֹתָהּ שָׁעָה נוֹחָה לִמְנִיחֵי הַפְּצָצוֹת ", כך ביטא באחד משיריו את המאבק המתנהל בין המלחמה והאהבה על אותה קוביית זמן בחייו של האדם.
אבל מה גורם לנו, הקוראים, לרצות כל כך בטובתו של הזוג האנונימי הזה? ברַכּוּת המאפיינת אותו, נוטע בנו עמיחי את התחושה שכל כוחות הטבע מגויסים למענם. האדמה המגוננת ("כָּל הַקַּיִץ הִתְאַמְּנוּ פְּרָחִים לִפְרֹחַ, / בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה הַסַּבְלָנִית וְצָבְרוּ כּוֹחַ"), הרוח שחֵרֶף עוצמתה מוכנה להיכנע לתנועת הרצון של העץ לשוב ולהזדקף ("הָרוּחַ שִׁבְּרָה אֶת הָעֵץ, הָעֵץ אֶת הָרוּחַ"), וטיפות הגשם המחלצות מהנערה את מילות האהבה היחידות בשיר ("הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד, בּוֹא הַבַּיְתָה מַהֵר").
"השיר מתחיל מאותו רגע שאדם אומר: 'אין מילים בפי כדי להגיד את זה' ", כך תאר עמיחי בראיון מאוחר, את רגע הנביטה של שיר חדש. וכך גם בשיר זה. דווקא משתיקתם של בני הזוג, עולה השיר הנכון: "הָעוֹלָם הָיָה לָהֶם, כְּדִבּוּר לֹא יָשִׁיר, / לֹא נוֹגֵעַ בָּהֶם. לְאַט הֵחֵלּוּ לָשִׁיר".
