תמיהה / טוביה ריבנר
אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה
אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹע אֶת הַשַּׁחְרוּר
אֶת הַעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצוּפִית
אַל תִתְמַהּ שֶׁיִּרְחַב לִבְּךָ לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ
לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף
לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל
וְלִרְאוֹת אֶת הַצְבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה.
בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל
וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן
תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה.
***
״אַחֲרֵי כָּל מָה שֶׁהָיָה״, אם אתה עדיין מצליח להנות מהקפה של הבוקר, להתרגש מ"עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ", להנות מטיול רגלי בטבע, ולהתפעם מ"צְבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה", אל תתפלא אם יבוא יום ובו תכניע אותך השמחה.
את השיר 'תמיהה' פרסם המשורר טוביה ריבּנר בשנת 2011, בהיותו בן 87 (שלוש שנים לאחר זכייתו בפרס ישראל). המשפט הפותח את הבית השני, "בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל", מתעצם כאשר חושבים על רצף הטרגדיות שליווה את חייו של ריבנר. משפחתו נספתה במחנה ההשמדה באושוויץ, אשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים והותירה אותו עם ביתו בת ה 4, ואחד מבניו נהרג במהלך טיול לאקוודור.
השיר מסתיים במשפט מפתיע ומבריק: ״וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן / תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה״. השימוש במילה 'תַּכְנִיעַ' רומז על מאבק שקדם לכך. מאבק של הדובר בניסיון להדוף את השמחה מפניו. המשפט הזה העלה בי את השאלה, מדוע אנחנו נאבקים להדוף את השמחה. הרי פלא היותנו חיים אינו מובן מאליו, והחיים קצרים כל כך. לא חסרות סיבות להדוף את השמחה. כל אדם וסיבותיו. מורכבות המצב הפוליטי בארץ, החשש מהתחממות כדור הארץ, אובדן אדם קרוב, בדידות או חולי.
שנת 2023 נפתחה השבוע, והשיר הנפלא של ריבנר יכול לשמש כהצעה לאפשר מדי פעם לשמחה להכניע אותנו. למרות "כָּל מָה שֶׁהָיָה" וכל מה שיהיה. שנה טובה.
