"קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ", כך נפתח שירו המפורסם של ט. כרמי 'קֶשֶׁב', שנכתב בשנות החמישים. ולמה קשה כל כך לקונכיות לשוחח? כי "כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ". מובן שהנמשל כאן הוא יכולת הקשב של בני האדם, כפי שנרמז גם מכותרת השיר. כרמי מייצר חיבור מעניין בין מבנה הקונכייה המגנה על הרכיכה שבתוכה, לבין האנטומיה של האוזן האנושית הבנויה גם היא כקונכייה משתבללת פנימה.
המשורר רומז שיכולתנו האנושית להקשיב לאדם אחר מוגבלת מכיוון שאנחנו מוצפים עד צוואר בים של עצמינו. ים גדוש בדאגות, חלומות, פחדים וציפיות. יוצאים מן הכלל אלו אנשים שמגלים עניין מיוחד בנפשו של אחר או כאלה העוסקים למחייתם במקצועות טיפוליים (המתוארים במשל שבשיר כ: "שׁוֹלֵה־הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר־הָעַתִּיקוֹת"). אנשים כאלה מאזינים מידי יום לסיפורי חיים שונים ויודעים לקבוע שהים הפנימי שנחווה לנו כייחודי וחד פעמי כל כך, הוא בסופו של דבר "אוֹתוֹ יָם".
המשורר ט. כרמי (1925-1994) נולד בשם כרמי טשרני בברוקלין, ניו יורק למשפחה חרדית ועלה לארץ בשנת 1947. הוא פרסם בחייו ספרי שירה רבים, תרגם מחזות, שימש כעורך ספרותי, וידוע גם כמי שכתב את ספר הילדים המפורסם 'שמוליקיפוד'. בשנת 2020 הוציאה עמותת מקום לשירה מהדורה של כל שיריו.
את השיר 'קֶשֶׁב' כתב כרמי ככל הנראה בכפר קטן ומבודד בריוויירה הצרפתית, בשנות החמישים. לצרפת הגיע כרמי עם אשתו הראשונה, האמנית שושנה היימן, שקיבלה מלגת שהות בפריז. אלא שכעבור מספר חודשים של מגורים משותפים, ביקש כל אחד מבני הזוג להטות אוזן לעולמו הפרטי, וכרמי עבר להתגורר בכפר, רחוק מאשתו ומפריז.
יתכן שהקונכיות שמצא בחופי הריוויירה עוררו בו את ההשראה לכתיבת השיר, שהרי כל קונכייה, קשה ככל שתהיה קליפתה, היא רכיכה עדינה ורכה מבפנים, מכונסת בתוך עולמה. אך כל ילד יודע, שאם משתהים לרגע, ומצמידים את קונכיית הרכיכה אל מול קונכיית האוזן, אפשר לשמוע את הרחש הרוגש של הים שבתוכה.
