כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ / נתן זך (1960)
כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלֵךְ
וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֵךְ
כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלִי
וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי
כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ.
***
אמנם פרידה בשיחת טלפון מכבדת יותר מפרידה בהודעת וואצאפ אבל הכאב שורף לא פחות כי דרך הטלפון אפשר לחוש את רעד הקול בצד השני של הקו. בשירו 'כשצלצלתְּ רעד קולךְ' המשורר נתן זך לא חושף את תוכן השיחה אלא רק את הצער הגדול שנגרם כתוצאה מההבנה שהקשר עם אהובתו הגיע לקיצו.
כמו בשירים רבים של זך, הסיטואציה בשיר ריאלית ומעוררת הזדהות, התאור תמציתי, אוצר המילים בסיסי, השפה היא שפת דיבור, והטון – עדין ושקט. ההבנה שהקשר הסתיים נמסרת בעקיפין, בהאזנה קשובה לרעד של קולה יותר מאשר לתוכן המתפתל של דבריה ("וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֵךְ / כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ")
נתן זך פרסם את השיר 'כשצלצלת רעד קולך' בספרו השני והמהפכני 'שירים שונים' משנת 1960. שירתו של זך סימנה את המעבר משירת ה"אנחנו" האפית, הגדולה, הבלדית והלאומית שמייצגה המרכזי הוא נתן אלתרמן, אל עבר שירת "אני" אישית, לירית יותר ומאופקת, בלשון יומיומית.
אחת הביקורות המוכרות בתולדות הספרות בישראל היא הביקורת הנוקבת של זך כלפי אלתרמן במאמרו 'הרהורים על שירת אלתרמן' משנת 1959. אם נסכם במשפט אחד – זך טען שאלתרמן יודע לנסח יותר משהוא יודע להרגיש. הביקורת של זך היכתה גלים והשפעתה היתה עצומה שכן במשך כמה עשורים, מאז פרסום המאמר, השירה העברית (בהכללה כמובן) עברה מהנוסח האלתרמני לנוסח החדש שהציע נתן זך.
(כל הזכוויות על הצילום של נתן זך שמורות לצלמת דינה גונה)
