סיפור חייו של המשורר ארז ביטון, הוא אחד מהסיפורים מעוררי ההשראה הגדולים והבלתי אפשריים כמעט, ששמעתי בחיי. הוא גדל במשפחה מרובת ילדים בעיר לוד ההרוסה של שנות ה 50, להורים יוצאי מרוקו. בהיותו בן 10, יצא עם חבריו לחפש אוצרות בין חורבות הבתים בעיר. כשהבחין באוצר נוצץ בסמוך לביתו, הרימו והיכהו בחוזקה באמצעות מוט. אלא שהיתה זו פצצה שנשכחה ממלחמת השחרור. כתוצאה מהפיצוץ, איבד ביטון את מאור עיניו ואת ידו השמאלית.

משפחתו לא ידעה כיצד להתמודד עם תוצאות התאונה והוא נחשב כאדם מת. באחד משיריו סיפר שאימו הכריחה אותו לקבץ נדבות: "אֲנָשִׁים טוֹבִים, תְּנוּ מַשֶּׁהוּ לְיֶלֶד עִוֵּר, כִּי אֵיךְ יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְהִיא תְּצַוֶּה עָלָיו: תּוֹשִׁיט יָד! וּבִשְׁאֵרִית גּוּפוֹ יוֹשִׁיט אֶת הַיָּד". ואז, מתחתית הבור, באה השירה והצילה את חייו: "הנס של השירה, לגבי בכל אופן, כמין תרופת יסוד, זה לסייע בידי להפוך גושים קשים של מצוקה, לניסוחים מעודנים שנותנים איזשהו טעם להמשיך ולחיות. לתת איזושהי מידה של שפיות בתוך האנדרלמוסיה".

בשנת 2015 זכה ביטון בפרס ישראל לשירה. באחד משיריו היפים כתב: "בְּכָל אִישׁ עִוֵּר נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט לַמֶּרְחַקִּים". בהרצאה מרגשת ומרתקת נספר את סיפור חייו ושיריו של אחד מהמשוררים המרכזיים, החשובים והמשפיעים שחיים עימנו כיום.