תמונה / דליה רביקוביץ (1959)
חוּרְשׁוֹת הַכְּבָשִׂים הַיְּרֻקִּים גָּלְשׁוּ בְּמוֹרְדוֹת
וְהַיָּם לְמַטָּה שִׁכְשֵׁךְ וְהִכְּחִיל מִן הַשֶּׁמֶשׁ.
בַּשָּׁמַיִם פָּרְחוּ עֲנָנִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּי נָהָר
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ עוֹד יְלָדוֹת.
וְהָיְתָה בָּנוּ אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ עֵינַיִם אֲהוּבוֹת
וְקִנֵּאנוּ בָּהּ כֻּלָּנוּ עַד שֶׁשָּׁכַחְנוּ,
וְהָיְתָה בָּנוּ אַחַת בְּהִירָה וּזְקוּפַת קוֹמָה
שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָהּ בַּכִּתָּה וְיָדְעָה לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת.
וְהָיִיתִי יוֹצֵאת בַּשֶּׁמֶשׁ אֶל הַשָּׂדֶה הַקָּרוֹב
וְאוֹהֶבֶת אֶת הָעֲנָנִים וְהוֹגָה בָּהֶם סִפּוּרִים
וְהָיְתָה לִי שְׁהוּת רַבָּה לְהַרְהֵר בְּצַעַר
מֵרֵאשִׁית הַסְּתָו עַד סוֹף הַקַּיִץ הַצָּהֹב.
את השיר 'תְּמוּנָה' כתבה דליה רביקוביץ במהלך שיעור ערבית, בתיכון 'חוגים' בחיפה, המשקיף לכרמל ולים. כשהמורה הבחין שדליה לא מרוכזת בשיעור הוא ניגש אליה ומצא דף נייר על שולחנה. הוא נטל את השיר לידיו והקריא אותו לקול צחוקם המלגלג של חברי הכיתה.
"כל בני האדם משמרים את הילד שבהם. הוא מתפרץ בשעות של אינטנסיביוּת החיים. יכול להיות שאצלי הילדה נשארה קצת יותר". כך הסבירה רביקוביץ בראיון מאוחר את פשר העיסוק החוזר ונשנה שלה בילדותה ובפצע שנפער בנפשה בגיל שש כשהתייתמה מאביה שנהרג בתאונת דרכים. היעלמותו הפתאומית והיעדר האפשרות להיפרד ממנו נוכחים ברבים משיריה. היא אף כתבה באחד משיריה שהעולם נקרא עולם "עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת".
בעקבות הטרגדיה, עברה עם אמה ואַחֶיהָ לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל שם סבלה מניכור תמידי והתעללות נפשית מבני גילה אשר לעגו לה על כך שהייתה מסוגרת וכתבה שירים. בגיל 13, החליטה שאיננה יכולה עוד ועזבה את ביתה למשפחות אומנה בחיפה.
באותם ימים עוד קיוותה רביקוביץ להיות ציירת, ואפשר למצוא בשיר 'תמונה' ביטוי לניסיון שלה לצייר את עולם הילדות במילים. התמונה בבית הראשון היא חגיגה של צבעים וערבוב חושים. חורשות העצים המכסות את ההר ותנועת עדרי הכבשים שיצאו למרעה מתמזגים במטפורה הנפלאה "חוּרְשׁוֹת הַכְּבָשִׂים הַיְּרֻקִּים". הריאליה מתערבבת עם הפנטזיה וכל הטבע צוהל בתנועה מלאת חיוּת ("בַּשָּׁמַיִם פָּרְחוּ עֲנָנִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר").
בבית השני התמונה מצטמצמת אל תוך הדינמיקה הפנים כיתתית, המתוחה, ואילו הבית האחרון מתכנס פנימה אל עולמה הפרטי של המשוררת. השדה והעננים הם ביתה האמיתי. שם תוכל להגות בשיריה ולהרהר בצערה מבלי לחוש זרוּת ומוּזרוּת.
תחושת הריק בעקבות אובדן האב לובשת דימוי חריף במיוחד בשיר 'זִכְרוֹנוֹת חַמִּים' שכתבה רביקוביץ הרבה שנים אחר כך, כאשר בן הלוויה שלה בילדותה מדומה לאבק, החומר המסמל יותר מכל את ההיעדרות. את האין. כך הוא מתחיל:
תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר
