מהו היופי שמצליח להתנתק "מִן הַיְסוֹד הַנּוֹבֵל שֶׁבַּצֶּמַח" וזוכה לקיום רוחני ניצחי?

יחזקאל רחמים מזכיר לנו (ולעצמו), דבר חשוב שהשגרה השואבת, על אפרוריותה ומשבריה, גורמת לנו לשכוח שוב ושוב - את פלא העולם הסובב אותנו, את היכולת שלנו להרגיש, לאהוב ולהתפעל מעצם היותנו חיים: "כְּשֶׁעֲרָפֶל עוֹלֶה כֹּה קַל לְהִתְעַלֵּם / מֵעוֹלָם וְעַלְעַלָּיו, מֵהַפֶּלֶא הַשָּׁלוּחַ".

"מִלְחָמָה שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ, הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר". אם שירו של יהודה עמיחי היה נכתב היום, כנראה שהמשפט הזה היה מכוון למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אך "שיר ליל שבת" פורסם בשנת 1958. בשנה זו, הארץ היתה שקטה באופן יחסי (אחרי מלחמת סיני ולפני מלחמת ששת הימים), ואילו במזרח הרחוק התחוללה מלחמת הודו־סין (1946-1954) בין צרפת הקולוניאלית בשעתו, למורדים באזור וייטנאם. מדינת ישראל הצעירה התלבטה האם להצטרף והעדיפה לעמוד מנגד.

"בְּ 1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל". כך נפתח שירו של אהרון אלמוג, ׳מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם׳. קשה לסרב להזמנה חריגה כל כך אל תוך שיר. ההקשר הביוגרפי הוא שבשנת 1942 אלמוג היה בן 11, בשלהי ילדותו, בתפר שבין תודעת החלום והקסם היַלְדִּית, לנַעֲרוּת הגשמית העֵרָה.

"ראיתי את נפשֵךְ עומדת לְפַנַי, גוֹבְהַּה גָּבוֹהַּ וזקוף, על פי תהומות, מבקשת דרך לעלות למעלה...חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד.."