"אַשְׁכִּים לְשַׁחֵד אֶת הַיּוֹם הַבָּא, / שֶׁיִּהְיֶה טוֹב אֵלֵינוּ". הציטוט הרומנטי והיפהפה הזה, סוגר את השיר הראשון במחזור של שישה שירים שהקדיש יהודה עמיחי לאשתו הראשונה, תמר הורן, כאשר הקשר ביניהם היה בראשיתו, סביב שנת 1948 הגורלית כל כך לישוב היהודי בארץ.

"קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ", כך נפתח שירו המפורסם של ט. כרמי 'קֶשֶׁב', שנכתב בשנות החמישים. ולמה קשה כל כך לקונכיות לשוחח? כי "כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ".

בחור בן 19 חוזר מהישיבה לביקור חולים אצל סבו וסבתו, מזדעזע, נגעל ונכנס לדיכאון עמוק. טראומת הביקור תלווה אותו עד יומו האחרון. על כך כתב חיים נחמן ביאליק את השיר 'בִּתְשׁוּבָתִי'. אבל על מה ולמה?

שירו של יהודה עמיחי, 'בָּלָדָה עַל הַשֵּׂעָר הָאָרֹךְ וְהַשֵּׂעָר הַקָּצֵר', עוסק בניסיון התמים של נערה ונער לחדש את הקשר עם שובו של הנער מהצבא, ככל הנראה משדה הקרב.

בבוקר שיגרתי של שנת 1320, בעיר הפרסית שיראז, בחור עני וביישן כבן 21 בשם שאמס אוד דין מוחמד, נשלח על ידי מעסיקו האופה, להביא כיכרות לחם לבית אחוזה מפואר ברובע של עשירי העיר. כשנפתחה הדלת, הבחין הצעיר בנערה יפהפיה ניצבת במרפסת הבית. היא לא הבחינה בו אך הוא החליט שהיא אהבת חייו. אמנם פערי המעמדות בין הצעירים, לא הותירו לו כל סיכוי של ממש אך זה לא הרתיע אותו