דצמבר \ נתן אלתרמן (1934)
רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו
וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב
וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק־חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,
לָלֶכֶת־לֶכֶת וְלִנְשֹׁם
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל־אָדֹם.
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.
הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוַדַלְקִיוִיר
וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"…
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל
עַד מָה יָפָה הִיא הַתֶּבֶל —
הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.
כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה
לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ —
הַלֵּב רוֹצָה לְהִתְעַטֵּשׁ.
דֵּצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטָּר
רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כּוֹחוֹת גְּנוּזִים
לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים.
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
מְעַט אָבִיב לְתֵל אָבִיב.
***
"את הרחוב אני אוהב תמיד. נדמה לי, כי לולא הייתי בן אדם, הייתי רוצה להיות רחוב…כל כך אני אוהב אותו". נתן אלתרמן הוא משורר אורבני. כל חייו שוטט ברחובות ערים גדולות. הוא נולד בוורשה ב 1910 ונאלץ לנדוד עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה בין ערי מזרח אירופה. בסופו של דבר הגיע עם משפחתו לתל אביב בשנת 1925, בהיותו בן 15. אלתרמן התאהב בתל אביב מיד וחלם לעסוק למחייתו בספרות עברית. אך על אף חלומו ועל אף התמיכה הטוטאלית שקיבל מאביו, הוא נשלח בשנת 1929 לצרפת והוכשר כמומחה להנדסה חקלאית ("כי מכתיבת שירה אי אפשר להתקיים").
כששב אלתרמן לארץ בשנת 1932, נדהם מההתפתחות המהירה של תל אביב וכך כתב עליה: "כי מוכרחה תל־אביב לגדול, להיות כאחיותיה הרחוקות, מדברית ומדבירה, זרה ונאהבת, רבת המון ויופי וגבורה. עיר!". ואכן, איך אפשר שלא להתאהב בתל אביב של שנות השלושים? העיר נהנתה מצמיחה אדירה. היא הפכה תוך מספר שנים, מכמה שכונות מבודדות, לעיר של ממש, עם תנופת בנייה של שכונות חדשות, חשמל, מערכת תחבורה ציבורית, כבישים ומכוניות, בתי קפה, תיאטראות ועוד. אוכלוסייתה בעשור שחלף גדלה פי 4 מכ 30 אלף תושבים לכ 120 אלף.
אלתרמן הצעיר הבין די מהר שייעודו אינו בתחום החקלאות ולמזלו, חודשים ספורים לאחר סיום לימודיו קיבל משרה כעיתונאי. הוא היה העורך של מהדורת הערב, תרגם מברקי ידיעות וכתב שירים אקטואליים. הוא הקדיש במסגרת עבודתו עשרות שירים לתל אביב וביניהם גם את השיר 'דצמבר'. השיר פורסם במסגרת המדור 'רגעים' של עיתון הארץ ב 18 בדצמבר 1934.
האם המקצוע שרכש בתחום החקלאות "נזרק לפח"? כנראה שאין תחנות מיותרות בחייו של אדם מכיוון שעל אף שחי תמיד בערים גדולות, שירתו של אלתרמן ספוגה בתיאורי טבע מפעימים. בשיר 'דצמבר', כבר בבית הראשון חשים את הקירבה שחש המשורר העירוני לאדמה, לעונות השנה, למראות הטבע ולניחוחות סביבו: "רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו / וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב / וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק־חָמוּץ / מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ, / לָלֶכֶת־לֶכֶת וְלִנְשֹׁם / אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל־אָדֹם". בהמשך השיר כותב אלתרמן: "דֵּצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטָּר / רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר", כאשר "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר" פירושו מפיץ ניחוחות כקטורת.
האיש שאחראי ללחן הנפלא הוא משה וילנסקי שהלחין את השיר בסוף שנות ה 70 (כעשר שנים לאחר שאלתרמן נפטר). וילנסקי החליט להשמיט את השורות המיושנות: "בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוַדַלְקִיוִיר / וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר". כי מי בכלל יודע (ואת מי זה מעניין), מילים כמו "גְוַדַלְקִיוִיר" ו "הַמַּעֲבִיר"? אלא שהשורות שהושמטו הן קריטיות להבנת הרקע לכתיבת השיר.
"גְוַדַלְקִיוִיר" הוא נהר בספרד ו"הַמַּעֲבִיר" היא רשת תחבורה ציבורית של תל אביב באותן שנים (לפני ששונה שמה ל"דן"). כלומר האוטובוסים שוחים ברחובות כמו בנהר. ואכן, מסתבר שימים ספורים לפני כתיבת השיר התפרסמה בעיתון 'הארץ' ידיעה שכותרתה: "גשמי זעף בתל אביב". בכותרת המשנה נכתב: "שיטפונות בשכונות הנמוכות, בכמה רחובות הגיעו המים לגובה של מטר וחצי, עשרות משפחות מחוסרות גג, הפרעות קשות בתנועה, נזקים רבים ברכוש, מוסדות העיר מחוסרי אונים". בגוף הידיעה נכתב: "מכבי האש המתנדבים הניחו את עבודתם ועבדו כל היום למעלה מכוחותיהם. המכונית היחידה שלהם לא עמדה אפילו רגע אחד בגארז' אלא הגישה עזרה בכל פעם במקום אחר". ואולי זו הסיבה לקריאה לצאת ולשוט בעולם (המוצף במים..), במשפט: "עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל / עַד מָה יָפָה הִיא הַתֶּבֶל".
אלתרמן מנסה בשירו לטעת הרגשת בטחון ואף תחושת שליחות במי שלא נרתע ממזג האוויר ויוצא מביתו מיד עם שוך הסערה, אל רחובות העיר. הוא אף מציין שבזכות היציאה מהבית, "אַתָּה נוֹתֵן כּוֹחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים". מי הם הרוגי התמוזים? יתכן שאלו בני האדם או העצים המותשים מהחום והיובש של חודש תמוז הקיצי, אך יש הטוענים שאלתרמן מתייחס כאן לאל השוּמרי העתיק 'תמוז' אשר מת תמיד בשיא החום וקם לתחייה בחודשי החורף.
בשורה המסיימת את השיר מנסח אלתרמן את אחד מכלליה המובהקים של העיר: הסימן הוודאי להפוגה בשיטפונות לא מצוי בטבע אלא דווקא בבני האדם שיוצאים מבתיהם וממלאים שוב את הרחובות ובתי הקפה: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל אָבִיב".
——
(בהכנת הפוסט נעזרתי במאמרים של זיוה שמיר וחזי עמיאור)
