מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם / אהרון אלמוג
בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ.
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם.
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה.
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם.
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה.
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה.
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
"לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים", אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה.
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא?
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים.
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ.
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
***
"בְּ 1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל". כך נפתח שירו של אהרון אלמוג, ׳מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם׳. קשה לסרב להזמנה חריגה כל כך אל תוך שיר. ההקשר הביוגרפי הוא שבשנת 1942 אלמוג היה בן 11, בשלהי ילדותו, בתפר שבין תודעת החלום והקסם היַלְדִּית, לנַעֲרוּת הגשמית העֵרָה.
הילד בשיר מנסה לחקות את חוני המעגל אשר "עַג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי" (משנה, מסכת תענית). אלא שבניגוד להצלחתו של חוני המעגל להוריד גשמי ברכה לבני עמו, ניסיון הילד מסתיים בסטירת השכמה מצלצלת מאביו.
על אף העלבון, עולמו מתאחה במהרה והוא שב אל אותה נקודה עיקשת ("שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם"). כשלונו רק מגביר ומקצין את תחושת הכוח שלו כשהוא "מְבַקֵּשׁ רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה".
השיר מתכנס לקראת סיומו, לקונפליקט הבלתי פתיר כביכול, בין האב המקורקע ("וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא?") לבן המעופף ("כּוֹחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים"). אלא שאלמוג מחלץ את השיר מסיומו הצפוי. האב לא לבד בסיפור. הרי גם היונים ש"הָגוּ עָלָי אַהֲבָה" וגם השַׁמָּשׁ שבישר לו "בְּמִין זֶמֶר" על שביתה בבית הספר ("לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים"), ניסו בדרכם לנערו מהזיותיו.
ואכן, השיר מתגבר על הקונפליקט ומסתיים בהכרעה. מילותיו הפוגעניות של האב ("בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ"), נחרטו כמילות קסם שליוו את הילד ואולי אף הצדיקו את ייעודו כמשורר שיודע ורשאי לצאת מדעתו אל דַּעַת החלום המזמנת יצירה רוחנית.
***
קישור לסרטון קצרצר של דקה וחצי שבו אהרון אלמוג מקריא את שירו (לא לפספס!):
