הסיפור מאחורי השיר הראשון של המשוררת הראשונה

רחל וגורדון - תמונה של שניהם

הֵלֶךְ נֶפֶשׁ \ רחל בלובשטיין (1920)

(לא.ד. גורדון)

 

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָּעַךְ הַיּוֹם.

זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

וְהָרֵי רוֹם.

 

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת

מֶרְחָב אִלֵּם;

הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

 

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גּוֹרַל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כָּל אוֹדֶה!

***

"ראיתי את נפשֵךְ עומדת לְפַנַי, גוֹבְהַּה גָּבוֹהַּ וזקוף, על פי תהומות, מבקשת דרך לעלות למעלה…חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד.." כך כתב החקלאי והאב הרוחני, א.ד. גורדון במכתב לרחל בְּלוּבְשְׁטֵין בשנת 1913, על מנת לעודדה לבטא בכתב את טון נפשה הייחודי. גורדון, שהיה מבוגר ממנה ב 35 שנה שימש עבורה כמדריך רוחני בימי התיישבותה בכנרת.
 
שבע שנים לאחר מכן, ב 1920, עונה לו רחל בשיר 'הֵלֶךְ נֶפֶשׁ' , השיר הראשון שפורסם אי פעם ע"י משוררת בארץ!
 
היה זה צעד אמיץ בעולם שהדיר נשים מכתיבה בעברית, לא כל שכן כתיבת שירה. באותם ימים ביאליק משל בכיפה ולעומת שירתו הגדולה נתפסה שירתה של רחל כשירה וידויית-יומנאית ותו לא. מבקריה נהגו לצטט את הצהרתה כי "רַק עַל עַצְמִי לספר יָדַעְתִּי, צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלָם נְמָלָה". ואכן בהספדו על רחל כינה ביאליק את שירתה "ערוגה קטנה וצנועה".
 
השיר 'הֵלֶךְ נֶפֶשׁ' גדוש ניגודים. הדרך של רחל אפלה ומאיימת ודווקא בחשיכה, בשעת לילה, מתחיל מסעה. גורלה רודֶה בה, השביל ממגנט אותה אליו וכופה עליה לצעוד בו ויחד עם זאת זהו השביל שלה ורק שלה ("שְׁבִילִי בּוֹדֵד, שְׁבִילִי שׁוֹמֵם").
 
אפשר למצוא בשיר את קינת הפרידה מזהות מושתקת, התאבלות על עמדה פסיבית ומוגנת לטובת ישות חדשה המבטאת את עצמה ומדובבת את נפשה. חשוב לזכור שאין לרחל מודל, אין דמות נשית בוגרת שתשרטט לה את הדרך. תשתית השפה העברית כשפת חולין המכילה מנעד רחב של רגשות עדיין בהתהוות ורחל נדרשת להמציא את העברית השירית שלה יש מאין. זוהי דרך בתולית, חשוכה ואילמת אך בה בעת גם מרגשת, מכושפת ופִּלְאית.
 

תשובתו האוהדת של גורדון לא איחרה לבוא בשיר המרומם שהקדיש לה:

 

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ / א.ד. גורדון

 

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי!
 
וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.
מכתבו של א.ד. גורדון לרחל בשנת 1913. באדיבות מכון גנזים