בִּתְשׁוּבָתִי/ חיים נחמן ביאליק (1895)
שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,
פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,
נָד וָנָע עַל־גַּבֵּי סְפָרִים.
שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,
אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,
פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,
וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.
וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ
חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה
בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ
עִם־עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.
וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים
קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ
מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים
שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…
לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה!
***
בחור בן 19 חוזר מהישיבה לביקור חולים אצל סבו וסבתו, מזדעזע, נגעל ונכנס לדיכאון עמוק. טראומת הביקור תלווה אותו עד יומו האחרון. על כך כתב חיים נחמן ביאליק את השיר 'בִּתְשׁוּבָתִי'. אבל על מה ולמה?
ביאליק נולד בשנת 1873 בכפר פסטורלי ליד העיר ז'יטומיר, בשטחי האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). את הכפר תאר כ"מקום יערות ושדות ונווה שאנן מלא יופי צנוע של טבע״.
בהגיעו לגיל 6, התייתם מאביו. בשירו 'אֲבִי', שכתב בערוב ימיו, נגע לראשונה באופן ישיר באובדן: "בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,/ בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,/ לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח".
אימו האלמנה לא יכלה לשאת בנטל גידולם של שלושת ילדיה, ודווקא את חיים בן ה 6 החליטה לעקור ולשלוח לבית סבו. את ההתנתקות הכואבת ממשפחתו, תאר ביאליק בשיר 'פְּרֵדָה': "וָאֶשַּׁק לַאֲחוֹתִי וּלְאָחִי / נְשִׁיקוֹת פְּרֵדָה מְמֻשָּׁכוֹת, נַשֵּׁק וְשָׁנֹה וְהוֹסֵף, / וּבְכָל-כֹּחִי, עַד מְצוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד כְּלוֹתָהּ". בהמשך השיר תאר את המסע הרגלי המפרך לבית הסב: "וַתּוֹלִיכֵנִי אִמִּי בִרְחוֹבֵי רְחוֹבוֹת וּבִמְבוֹאֵי מְבוֹאוֹת, / וּבִמְצָרֵי סִמְטָאוֹת וּשְׁקָקִים – וְעֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת וְתוֹהוֹת".
בבית סבו, סבל מהזנחה, התעללות נפשית ואלימות פיזית מצד בני דודו. כך אבדו נעוריו. הביטוי המפורסם ביותר לכך, מופיע בשירו 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ': "וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת, / שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי: / אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים – / הֵיכָן נְעוּרָי?"
כשהגיע לגיל 17, נשלח ללמוד בישיבת וולוז'ין הליטאית. סבו יעד לו מסלול של הסמכה לרבנות. בישיבה לימדו רק תלמוד אך מתחת לפני השטח עברו מיד ליד חומרים אסורים שסיפקו מענה לסקרנותו האינטלקטואלית: עיתונות, מאמרים בנושא מדע וטבע, אומנות, שירה ועוד.
בישיבה נחשף לראשונה גם לתכנים לאומיים-ציוניים ובניהם כתביו של אחד העם אשר שבו את ליבו. במהלך לימודיו החל ביאליק לבלוט ולמגנט אליו את תלמידי הישיבה, כפי שהעיד על כך חברו ללימודים: "בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין".
את השיר הראשון שפרסם, 'אֶל הַצִּפּוֹר', כתב ביאליק בשנות הישיבה. השיר נפתח במילים: "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, / מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי – / אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה / בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי[…]".
אמנם השיר עוסק בנופי ארץ ישראל, אבל אפשר למצוא בו גם את ניצני החלום של ביאליק לפרוש כנף אל מקומות רחוקים ונכספים, מחוץ לקהילות היהודיות הדחוסות, משוחרר מעול הישיבה התורנית. ואכן, בשנת 1892, בהגיעו לגיל 19, מגשים ביאליק את חלומו. מצויד בשירו המרשים 'אֶל הַצִּפּוֹר', הוא מגיע לעיר הגדולה, למרכז הספרותי של יהדות מזרח אירופה – לאודסה.
אחד העם, מי שהיה מושא הערצתו של ביאליק, נדהם מכישרונו וסייע לו לפרסם את שירו. כוכביו של ביאליק כבר נדרכו לקראת נסיקתו הצפויה. הוא אמנם התפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות אבל היה מאושר כפי שלא היה מימיו.
אך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. באותה שנה חלה סבו וביאליק נדרש לחזור לביתו. הפער הצורם בין אודסה המבטיחה לביתו המוזנח של הסב בעיירה היהודית המיושנת היה בלתי נסבל. נוסף על כך, המתינו לו עוד שתי ״הפתעות״: הוא שודך מסיבות כלכליות תועלתניות למאניה, בתו של סוחר יערות, ונבחר עבורו מקצוע הרחוק שנות אור מיצירה ספרותית – סוחר עצים.
על אותה שנה בבית הסב, כתב את השיר 'בִּתְשׁוּבָתִי', שפורסם בשנת 1895. בבית הראשון מתואר סבו הזקן, "נָד וָנָע" (כך נאמר על קין בבראשית), ספוּן בין ספרי הקודש הישנים. השימוש המאסיבי במצלול אקספרסיבי (האופייני לביאליק), מגביר את תחושת המיאוס. שימו לב לשימוש בעיצורים המתפצחים ("צ", "ר", "ק"), בתיאור פניו של הסב כ"צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים", וגם לשימוש הכפול באות 'ש' המעצים את תחושת היובש ("צֵל קַשׁ יָבֵשׁ").
בבית השני מתוארת סבתו כישות מבעיתה וחסרת תודעה, העושה שימוש נפשע בשפה ובמילים היקרות לביאליק, לגידוף ולמלמול חסר פשר ("פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה, / וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת").
בבית השלישי, התמונה מתרחבת. גם החתול מוצג באור שלילי, כסטאטי ותקוע בחלומות טרף ערמומיים, ובבית הרביעי, קורי העכביש מרמזים על הזנחה וזוהמה בבית אבל גם על המלכודת אליה נכנס הדובר, כאחד מאותם "פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים". ביאליק מבין שחלום הקריירה הספרותית באודסה נגוז ולא נותר לו אלא להצטרף לריקבון ("אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!") ולחגוג את האירוניה של חייו בקול תרועה רמה: "יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה!".
