הסיפור מאחורי "אני אסיר נמלט" של פרננדו פסואה

תמונה של פסואה לפוסט - מותאמת לאתר

אֲנִי אָסִיר נִמְלָט / פרננדו פֵֶּסוֹאָה (1931)

(תרגום מפורטוגזית: יורם מלצר)

 

אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.

מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,

וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.

 

אִם בְּנֵי־הָאָדָם מִתְעַיְּפִים

מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,

כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ

מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?

 

נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי

אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,

הַלְוַאי שֶׁהִיא

לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.

 

לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית־סֹהַר,

לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.

אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ

אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.

***

"אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?״ זה נשמע כמו שאלה אוניברסלית קיומית. את כל חיינו על האדמה אנחנו מעבירים בגוף אחד ובנפש אחת. הגוף משתנה, הנפש מתפתחת אבל בסופו של דבר אנחנו כלואים בתוך אותה ישות ועם אותה אישיות שקיבלנו מיום צאתנו לאוויר העולם, לטוב ולרע. כך נראה לפחות שהרגיש המשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, כותב שורות אלו. אלא שפסואה התעקש למצוא לבעיה הזאת פתרון והוא אכן מצא פתרון יוצא דופן, ובלתי נתפס כמעט.

 
 
פרננדו פסואה (1888-1935), נחשב לגדול משוררי פורטוגל. הוא נולד בליסבון, התייתם מאביו בהיותו בן 5 ועזב את פורטוגל עם אימו ואביו החורג, בעקבות משרת אביו כקונסול פורטוגל בדרום אפריקה. עם סיום התיכון חזר לליסבון ולא יצא מעירו עד יומו האחרון.
 
פסואה המציא את המושג יוצא הדופן, הֵטֵרוֹנים. הטרונים זאת דמות פיקטיבית, פרי דמיון המשורר, אשר כותבת ומפרסמת במקומו את השירים. בשונה משם עת, להטרונים יש תכונות אופי, ביוגרפיה, מחשבות ורגשות.
 
פסואה המציא יותר מ 70 הטרונימים הכותבים ומפרסמים את שיריו! הדמויות הפיקטיביות הללו גם נפגשות זו עם זו וחלקן אף מקיימות מערכות יחסים מורכבות ומבקרות אחת את השנייה על יצירתן. שלושת ההטרונימים המרכזיים אשר בשמם כתב ופרסם את שיריו הם ריקרדו ריש, אלוורו דה קמפוש ואלברטו קאיירו.
 
את השיר 'אֲנִי אָסִיר נִמְלָט', כתב פסואה בשנת 1931, בהיותו בן 43. השיר נפתח בתיאור הבריחה של הדובר מאישיותו: "מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי / נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי, / וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי", אך בבית השלישי נחשף המחיר הכואב. בריחה פרושה גם ויתור על אישיות אחדותית. הנפש מבקשת להיות אחת אך הדובר לא נענה לה ובוחר לחיות בזהות קרועה ומפוצלת ("נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי / אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים, / הַלְוַאי שֶׁהִיא / לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם"). יחד עם זאת, במבט לאחור, אין בו כל חרטה, או שהוא פשוט לא יכול אחרת: "אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ / אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט".
 
שנתיים אחר כך, בשנת 1933, (ושנתיים לפני שהלך לעולמו), כתב פסואה בשירו ['אֲנִי מַבִּיט בְּעַצְמִי'], את המילים הבאות:
 
אֲנִי מַבִּיט בְּעַצְמִי פָּנִים אֶל פָּנִים
וַאֲנִי מְזַהֶה מִי אֲנִי
אֲנִי מְטֹרָף, זֶה בָּרוּר
אֲבָל אֵיזֶה מִין מְטֹרָף אֲנִי?
 
* הפוסט פורסם לראשונה בקבוצה אל תוך השיר, זה הקישור לפוסט בפיייסבוק, מוזמנות ומוזמנים בשמחה להגיב.