פיתויים / זלדה (1938)

לַיְלָה־לַיְלָה מְפַתֶּה אוֹתִי-
הָאַיִן.
לַיְלָה־לַיְלָה פּוֹתֵחַ הַמָּוֶת
לְפָנַי אֶת גַּנָּיו.
לַיְלָה־לַיְלָה נָסִים חַיַּי
כַּנָּהָר
מֵעֵדֶן הָאֲבַדּוֹן
אֶל יְשִׁימוֹן הַיֵּשׁ.

***

בשנת 1935, נקלעה נפשה של זלדה בת ה 21 למדבר צחיח ללא גבולות נראים לעין. היא חשה שחייה חולפים לריק, ללא משמעות וללא חדוות יצירה. זלדה ידעה שיש בה כשרון יוצא דופן לציור ולכתיבה מכיוון שמכריה ומוריה בתיכון תמכו בה ועודדו אותה. אלא שאמה של זלדה, כאישה חרדית ומתוך דאגה לבתה, חששה מהחשיפה שמתלווה לפרסום ומטעמי צניעות לא עודדה את זלדה לצייר או לכתוב.

באותן שנים, זלדה חיה עם אמה בירושלים, עבדה כמורה ועל אף התמסרותה לתלמידיה חשה שהיא לא במקום הנכון. "ההוראה ממיתה בי את השירים", כתבה במכתב. זלדה נאלצה לוותר על לימודי ציור בבצלאל שכל כך קסמו לה, ואת השירים כתבה על פתקים באופן בלתי מחייב, כמפלט הכרחי למועקותיה. בשלב זה של חייה, ספר שירה כלל לא בא בחשבון. את ספרה הראשון תפרסם עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 1967, שנתיים לאחר שאמה הלכה לעולמה.

בתגובה לחוסר התמיכה של אמה, כתבה זלדה במחברתה את הקטע הנוגע ללב הבא: "תְּנִינִי, אִמִּי, תְּנִינִי לְשַׂחֵק בְּחַיַּי, תַּנִּינִי לִשְׁתֹּל אֶת עַצְמִי בְּאַדְמָתִי, בֵּין בְּנֵי הַגֶּזַע שֶׁלִּי, אַדִּירֵי הַחֹפֶשׁ וְהַחֲלוֹם. תְּנִינִי לִרְאוֹת אֶת הַמָּוֶת בַּשָּׂדֶה, חֲזָקָה כְּבַרְזֶל וּמְבֻשֶּׂמֶת. אֵינֵךְ רוֹאָה שֶׁפֹּה אֲנִי נוֹבֶלֶת – שֶׁמֵּחֲלוֹמוֹת הָאֹשֶׁר שֶׁלָּךְ כּוֹמְשִׁים חַיַּי".

השיר 'פּיתויים' (המצורף לפוסט), נכתב בשנות העשרים לחייה והתגלה רק לאחרונה בארכיון של כתבי זלדה. מפתיע לגלות שהמשיכה שלה ליסוד המוות (הנוכח ברבים משיריה) הופיעה בגיל כל כך מוקדם ("לַיְלָה־לַיְלָה פּוֹתֵחַ הַמָּוֶת / לְפָנַי אֶת גַּנָּיו").

מקריאה ראשונית של השיר ניתן להבין שמידי לילה מציפות את הדוברת מחשבות אובדניות והיא ממש מתענגת מעצם המחשבה על המוות. אלא שזלדה מטבעה ולאורך כל חייה, נמשכה לאש, לטירוף ולמוות רק בכדי לברוח מהם ולבחור בכל פעם מחדש את העולם הגשמי, המשעמם אך המוכר ("לַיְלָה־לַיְלָה נָסִים חַיַּי / כַּנָּהָר / מֵעֵדֶן הָאֲבַדּוֹן / אֶל יְשִׁימוֹן הַיֵּשׁ").

יחד עם זאת, מקריאת כל קורפוס שירתה של זלדה ומתוך היכרות עם עולם הרוח החסידי-חב"די שממנו ינקה את תפישת עולמה הרוחני, מתגלים רבדים נוספים ועמוקים של השיר, והמפתח הוא מושג ה'אַיִן' הקבלי.

ה'אַיִן' על פי התפישה החסידית פירושו התמזגות עם האינסוף. הנשמה משתחררת מהקיום הארצי, מרגשות אנושיים כמו אכזבה, חרדה וקנאה, וחוזרת למרחב רוחני, נטול מחויבויות, ציפיות ונימוסים. זלדה משתוקקת למעשה לחזור מהעולם הנגלה אל העולם הנסתר, אל המצב הקדם לידתי בו הייתה כל כולה רוח.

בקטע המופלא הבא מתוך מחברתה, מתארת זלדה עד כמה מושרשת היתה בה הידיעה שנועדה לגדולות. שימו לב גם, כמה עמוק וטבעי החיבור שלה לעולם הנסתר:

"הרבה שנים מיאנתי להיוולד. המלאכים חסרי הדמות אמרו לנישמתי שאהיה בעולם הנגלה עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בְּעִתּוֹ ועלֵהו לא יבּול. כאשר נולדתי, אמר הנהר הלבן שחופיו לבנים לנפשי שאלבלב כעץ רענן, וכשתעלה על גדותיה צמיחתי הפנימית, יפרצו עלים ופירות מלאים לְשַׁד ויין מתוכי".