בְּלֵילוֹת הַסְּתָו\ דוד פוגל

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא־נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא־נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

***

"הימים נמשכים נצח. מידי בוקר עלי לטפס לעברו השני של היום", כך תאר ביומנו דוד פוגל את ייאושו במהלך מלחמת העולם השנייה.

פוגל נולד באוקראינה ב 1891. כשבגר, לקראת גיל 19, מאס בפרובינציאליות היהודית-אוקראינית ועבר לווינה, לכְּרַךְ הגדול והתוסס. מבחירה חיפש כל חייו את הזרוּת. בגיל 34 עבר לפריז, וגם שם חי כזר ולרוב בעוני ומחסור. בשנת 1944 נתפס בדירת המסתור שלו בצרפת על ידי הגסטפו, והובל לאושוויץ, שם נרצח. את כל כתביו קבר בתיבה בחצר דירת המסתור. בתום המלחמה התיבה נמצאה והתגלגלה מיד ליד. נדרשו עוד כמה שנים להבין עד כמה מופלאה ויחידאית שירתו.

השיר האימפרסיוניסטי 'בְּלֵילוֹת הַסְּתָו' פותח בתיאור של עלה שלכת אחד ויחיד אשר אין איש מבחין בו, הנושר לארץ, באפלה המוחלטת של הלילה. נוצר מתח עצום בין העלה הזעיר, למרחב היְעָרִים האינסופי ולזמן הלא מוגדר ("בְּלֵילוֹת הַסְּתָו").

הבית השני, ממשיך את המתח בין היחיד לאינסופי. אין אנו מבחינים בדג אלא ב'הֵד נְקִישָׁה לַחָה' שלו עם שובו אל המים. ושוב, זה קורה בנחלים, ללא מיקום פיזי מוגדר.

בבית השלישי פוגל מפוגג את שארית המציאות שעוד נותרה. בסוסים לא ניתן להבחין ("סוּסִים לֹא נִרְאִים הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים") אלא רק בצליל דהרותיהם העמום, אי שם "בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר".

הבית האחרון מחזיר את המבט אל ההֵלֶךְ הנודד, מושא הרחשים הליליים. ההלך לא מצליח לתפוס בתודעתו את עוצמת העלטה העוטפת אותו אך יש בו הרגישות להקשיב לצלילים ולהגיב בגופו הפיזי, ברעד בלתי נשלט בבשרו.

שיר זה מאפיין את שירת האופל של פוגל ואת הביוגרפיה שלו כנטע זר, כאדם שגופו הוא רכושו היחידי ושהחוויה הקיומית הבסיסית שלו היא של בדידות, דכדוך והתפוגגות.

ועם כל זאת, תשוקת החיים פעמה בו עד יומו האחרון: "רק תקופת חיים אחת לי, אחת ויחידה, מוגבלה בזמן. ויקרים לי חיי, יקרים מכל אומות העולם וסכסוכיהן האוויליים. חיי, לי לבדי ניתנו. לחיותם עד כלות, עד קרקעיתם".