זלדה והשושנה חוגגות יחד את היסוד האינסופי שבתוכן

שושנה שעלים לה כתומים

ידידות / זלדה (1967)

שׁוֹשַׁנָּה שֶׁעָלִים לָהּ כְּתֻמִּים

חָצְתָה אֶת אֵימַת הַמֶּרְחָק

שֶׁבֵּין קִיּוּמָהּ הַצִּמְחִי

לְדָם קִיּוּמִי

לִהְיוֹת יְדִידַת לִבִּי.

שׁוֹשַׁנָּה חֲרִישִׁית כִּקְטִיפָה

בְּסוֹמְכֵי נַפְשִׁי,

יַחַד נְפַיֵּט פִּיּוּטִים

בְּאַרְמוֹן הַמֹּר

שֶׁבְּלֵב הָאַיִן

יַחַד נַחֲלֹם.

שׁוֹשַׁנָּה שֶׁעָלִים לָהּ כְּתֻמִּים

מוֹחָה אֶת דִּמְעָתִי.

***

רק זלדה מסוגלת לגשר על "אֵימַת הַמֶּרְחָק" שבין "קִיּוּמָהּ הַצִּמְחִי" של השושנה, להווייתה האנושית של זלדה, ולהציע לשושנה ידידות. זלדה אף מגדילה לעשות ומזמינה את השושנה לדייט. היכן? "בְּאַרְמוֹן הַמֹּר שֶׁבְּלֵב הָאַיִן". איפה זה בדיוק "לֵב הָאַיִן"? זהו המרחב הנשמתי החופשי שנמצא מעבר לכבלי הגוף וגבולות הארץ. מרחב חסר ממד וצורה.
ומה הן יעשו שם, זלדה והשושנה? "יַחַד נְפַיֵּט פִּיּוּטִים…יַחַד נַחֲלֹם". כלומר יחגגו את היסוד האלוהי, האינסופי שבהן.
 
השושנה היא גם כינוי קבלי ידוע לספירת המלכות. ספירה זו משמשת כשער עבור נפש האדם, אל עולמות הקדושה והרוח. ולכן, אפשר לקרוא את השיר כשיחה של זלדה עם נפשה שלה.
 
זלדה היא חסידת חב"ד. כשהיא נתקפת חרדה או עצבות עמוקה על היותה בת חלוף היא מאמצת את הפרקטיקה המקובלת של התבוננות בטבע ובצמחים על מנת להיזכר שמעבר לעולם הנגלה, הזמני והמתכלה, יש עולם נסתר שמרחיב את גבולות קיומה ומזרים חמצן לרוחה. והתזכורת החשובה הזאת, מרגיעה ומנחמת אותה, כפי שכתבה בסיום השיר: "שׁוֹשַׁנָּה שֶׁעָלִים לָהּ כְּתֻמִּים / מוֹחָה אֶת דִּמְעָתִי".