[וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם] / רחל (1927)
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר;
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
***
בבוקר יום שישי קיצי, ב 3 ביוני 1927, הופיע על דפי עיתון 'דבר' שיר של רחל ללא כותרת, הנפתח במילים 'וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם'. כבכל יום שישי נהגו רבים מתושבי הארץ קוראי העברית, לקנות את העיתון ולגשת מיד אל השיר השבועי של רחל. עוגיית דבש מתוקה לפתוח איתה את סוף השבוע. קוראי השיר התמוגגו מן המילים היפות והטון המרגש אך רק מעטים היו מודעים לגודל הטרגדיה שהסתתרה מאחורי השיר.
רחל בלובשטיין נולדה בשנת 1890 ברוסיה להורים מבוססים ומשכילים. בשנים אלו החלו להתפרסם השירים הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי בעברית. השירה העברית נכתבה אז על ידי גברים בלבד. אף אחד לא דמיין שעשרות שנים אחר כך, תפרוץ רחל את גבולות המגדר ותהפוך לאישה הראשונה שתפרסם שירים בעברית בארץ ישראל.
בהיותה בת 19, יצאה רחל מרוסיה על מנת ללמוד אמנות ופילוסופיה באיטליה והחליטה מתוך סקרנות להגיע לביקור קצר בישראל. רחל התיישבה ברחובות והתאהבה מיד בארץ. היה לה ברור שלא תמשיך לאיטליה. ואם כבר בארץ, אז לבנות ולהבנות בה כמובן. רחל התעניינה בחקלאות ובשנת 1911, עברה להתגורר בחווה להכשרת נשים לחקלאות, בסמוך לכנרת. בחווה פגשה את איש הרוח והחקלאי א.ד. גורדון אשר זיהה את כשרון הכתיבה שלה ועודד אותה לפרסם את שיריה.
וכך כתב לה גורדון בשנת 1913: "ראיתי את נפשֵךְ עומדת לְפַנַי, גוֹבְהַּה גָּבוֹהַּ וזקוף, על פי תהומות, מבקשת דרך לעלות למעלה…חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד..". אלא שלרחל לא היה עדיין האומץ הנדרש על מנת לוותר על פרטיותה ולחשוף את שיריה ברבים. בשלב זה של חייה, השירה עדיין שימשה עבורה כתחביב בלבד ואילו עבודת האדמה היתה העיקר. לכן החליטה להעמיק את ידיעותיה בחקלאות ויצאה באותה שנה לצרפת להשתלם במקצוע האגרונומיה.
בשנת 1914, עם סיום לימודיה, כאשר הכוכבים בשמיים החלו לסמן עבורה דרך חדשה ומרגשת, מצוידת במומחיות שצברה בחקלאות ועם כשרון הכתיבה יוצא הדופן שלה, רחל בת ה 24 קיבלה החלטה קטנה אשר בדיעבד, תחרוץ את דינה. היא החליטה לקפוץ לרוסיה לביקור משפחתי בטרם תשוב לחבריה בכנרת האהובה עליה. אלא שבאותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה והיא נתקעה ברוסיה. למחייתה היא עבדה בבית יתומים ושם ככל הנראה נדבקה בשחפת. באותן שנים, טרום המצאת האנטיביוטיקה, השחפת היתה מחלה חשוכת מרפא.
לאחר סיום המלחמה, בשנת 1919, חזרה רחל לארץ, לקבוצת דגניה הסמוכה לכנרת. עקב מחלתה, היא לא חזרה לעסוק בחקלאות ובמקום זאת עסקה בהוראת ילדים. בשנת 1920, היא פרסמה את השיר, 'הֵלֶךְ נֶפֶשׁ', המוקדש לא.ד. גורדון, האיש שעודד אותה לפרסם את שיריה. זהו השיר הראשון שנכתב על ידי אישה בארץ, לאחר 30 שנים של פרסום שירה על ידי גברים בלבד!
אך זמן קצר לאחר חזרתה לדגניה, חברי הקיבוץ ביקשו אותה לעזוב. "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב" אמר לה אחד מחברי הקבוצה. צריך לזכור שמחלת השחפת מדבקת מאוד ועוברת בשיעול. לכן חששו כל כך לחייהם ולחיי ילדיהם.
רחל עזבה את דגניה מיד והחלה נודדת מעיר לעיר בחפשה אחר מרפא או הקלה למחלתה. בשנת 1926 התמקמה בתל אביב, בחדר על גג הבניין ברחוב בוגרשוב 5. מחדר זה, תכתוב רחל את מרבית שיריה ותתפרנס בדוחק מפרסומם בעיתון 'דבר'.
ביום שישי, ה 3 ביוני 1927, התפרסם שירה "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם". השיר מתאר את הפער הבלתי נסבל בין מצבה העגום כאישה צעירה וחולה מאוד, מבודדת בחדרה בתל אביב, לבין התקופה היפה של חייה, כשהשתלמה בחקלאות בחוות הכנרת מתוך תחושת שייכות ונחישות כשהיא מוקפת חברים, ובמקביל החלה את צעדיה הראשונים כמשוררת הראשונה בארץ ישראל. רחל המשיכה לכתוב ולפרסם את שיריה, כמעט עד יומה האחרון בשנת 1931, כשהיא בת 41 בלבד.
